לאחר שהשמש העפילה
כניצחון מוחץ על עוויות העננים
ופינתה לנו בהיכלה געגועיי סינור קרניים ,
קילפת מעליי שכבות שלפעם,
להתעטף בהילתך,
ובקולך טעם לאוזניי נעם
לנשמתי אין יותר פעם,
בדשא שלנו יש אני את והמון אופק עדיין ,
להביט בהתפזרות אובך לדבר בשניים,
להתכוון כישות אחת פעמיים,
לדעת שיש לזה סוף לטשטש פסיעות קראת לי חיים,
לחצות את הגבול באור יום של הבינתיים
לדעת שקבוע הוא הימור עד שאחת משניניו יקום
והלב ייפול כרעש אבן למים,
והשני יביט במבטו
וידיו ומעודו ישא מעבר לרקיע קצת מעבר לשמיים,
כשהכול יסחף אבקש אל תלכי ,
ואדישות שלא נכונותי בי תלחם באכפתיות שבי,
אך זה כשאת שם
ואני מתחבט להיות רק איתך כאן,
כשאני במשכני את הרגע שאי אפשר להעריך אותו בזמן,
ומשב הקור מצמיד אלינו געגוע
מחבק חזק עד נשמע שברי עצמות,
את מגוננת "הוא לא אלים פשוט הסכר נפרץ
חום בגלים זרם טבע שנאסף בלתי נשלט"
עוד רגע כותבים ביחד הווה
מתעלמים מעתיד, נצפה,
להמחיש כשאנחנו יחדיו ,מי בייננו הוזה?
להיות לבד הלילה זה תמיד היום,
שוב למלמל לעצמי אתה רואה...
הרגעים שלנו כעת חורטים בליבנו זיכרון לוהט
כאלו שהעתיד לעולם לא מוחק.