הוא אחז בפרח ושניהם ראו ורוד,
הוא לקח ככה צריך לעשות,
היא באה כמו החברות,
הוא חייך אז שאמר לה,
חממה תנאים הכי טובים,
היא לא ידעה גדלה בפרדסים,
אולי פחדה מרגל שדורסים,
לפעמים השמש הייתה חזקה מידי,
והרוח לא התחשבה,
נזכרת שלפחות חייה,
בחופש של אויר החיים,
האמת שבחממה,
החיים נוחים, אבל יותר מדי מציאותיים,
הוא הפסיק לחייך גם להתרגש,
אני אצלו פרח לא יכול לקום וללכת ,
פעם עוד הייתי מדמיינת מבעד לניילון שהשמש מחממת את,
הניצנים שבי וזה היה מספיק לפרוח
היום יותר חכמה,
וקשה לי לשכוח רגעים שהייתי צריכה שהוא איתי לפרוח,
אך משקים פרח בלי לשיר בלי לשמוח לידי שאני קיימת,
ועלי כותרת צומחים מהגבעול אך מריח בלי לשאול ,
אי אפשר לדאוג רק לדשן ולחשוב על זול,
ואני משנה צבעים בעונות, השונים ,
רק כדאי אולי פעם אחרונה אותו להרשים ,
והשורשים באדמה טובעים ,
אפילו תן לי סטירה כבר אני מרגישה לא בחיים,