נוגעת בצבעים מציירת בקשת המביט בא יודע  הכול שלך כשזה רק נוגע, הטיפות כשנשארות רק לה הן שמורות ,שמסמל עבורה לבאות ,המכחול שותף למחול ,בו היא בוחרת כרופא בניתוח ,גם היא מרפה את הרוח קצת עייפה מגשם של חומרניות, בעולם של תמימות, המביט בה חושב, שמספר מה הוא רואה בתמונה ,היא כבר לומדת ,מהיכן הוא בא ,ולאן קרוב לודאי הולך באצבעות  היא מורחת  ,מצבע אב העורקים ,שם שוכן החשק שלומד לחיות עם ,הקרקע הבוערת המודל  נמצא ממרחק, אינו מבין עוד לפני הגעתו המרחק הדק נימחק , הרקעים שבוחרת גם לה כנראה תעלומה,כאלו  תאים  עדיין לא זכו לשכינה, זוג עיניים מביטות  ,כמו משאלה, תן לי בגלגול הבא , רק כישרון, לספר על אלפי שנים של זמן אוזל, הצל  ביקום השראה , גם ברובד  היצירה, אך  עמעום הוא אור, המילים , מדפיסות בנשמה את  המילה קסום, עולה במדרגות לפסגת התשואות ,שם  מנסה בתקווה להתמזג עם רגש בעלטה, מוזגת לצמא פיסות של טעמים ,לאחדים מאיתנו, תרופה לנפש שסועה ,אנשים סוף היום , שוכבת עייפה במיטה ריקה,מתכסה בורוד, נוגעת ,לא יודעת ,שוקעת עפה משם זה הזמן ליד שותקת  מלטפת  במצח, בשיער על יום שעבר.נוגע בפנים עפעפיים מבקשות, תרד.גע בשפתיים ,אחוז בי שם ,אך משהו בה צועק ,תלך הטיפות רק לי אין שמורות יוצרת  מחר בדמעות