אני חבר בקבוצה חברתית. זו קבוצה המורכבת מאנשים נכים שנמצאים במסגרות רגילות (לימודים, עבודה וכו') וחיים חיים נורמליים לגמרי ואנשים "לא נכים". במסגרת פעילויות הקבוצה, עסקנו פעמים רבות בשאלה:"האם באמת האהבה יכולה להתגבר על כל מכשול ולהיווצר בכל מצב,או שגם באהבה קיימים סייגים ומצבים בהם עדיף לוותר מראש?".בעיקר עסקנו בשתי דוגמאות ספציפיות: א. כאשר בני הזוג שונים לגמרי מבחינה פיזית-תפקודית (כלומר, גבר נכה ואישה "לא נכה" ולהפך). ב. כאשר בני הזוג שונים לגמרי מבחינה דתית-אמונתית (גבר דתי ואישה חילונית ולהפך). אני יכול להעיד ששאלה זו פתחה דיון מעמיק ומרתק בו הועלו דעות שונות ומגוונות. היו אנשים שטענו שבמקרים הספציפיים האלה קשה להאמין שתוכל להיווצר אהבה "בריאה", מכיוון שלא ניתן למצוא חוטים מגשרים ומשותפים, אשר יקשרו בין בני הזוג. לעומת זאת, אני מאמין באמונה שלמה שאם בני הזוג מביעים רצון ונכונות אמיתיים לחיים משותפים ובאים עם גישה של כבוד הדדי, הבנה והליכה של האחד לקראת השני היכן שניתן, אז הכל אפשרי ויכולה לפרוח אהבה גדולה וקסומה. אין פה עניין של "צודק" או "לא צודק", כי כל אדם אוחז בדעות משלו, ובאופן אישי, אני נוהג לכבד דעותיו של כל אדם, גם אם הן לא תואמות לדעות שלי. מה דעתכם, חברים יקרים? האם האהבה יכולה להיוולד בכל מצב או שגם לה יש חוקיות מסוימת להיוולדה?
(סיפור זה נצפה 5,222 פעמים)
