שלום חברים וחברות יקרים!לאחר שבוע של פסק זמן (פשוט לא מצאתי על מה לכתוב) הנה אני חוזר!!!בשבוע הבא, אני מתחיל תהליך ארוך, לא קל, ובעיקר מלא מתחים וחששות, של בדיקת כשירותי ללימודי נהיגה.אין ספק, כי נהיגה עצמאית ברכב משלי זהו אחד החלומות הגדולים ביותר בעת הזו, דבר אשר יתן לי את האפשרות לחיות חיים יותר עצמאיים, ובעיקר יוריד את התלות שלי באנשים אחרים, מה שמעיק עלי יותר מכל דבר אחר, כי אני לא אוהב להיות תלותי.הגשמת חלום זה אינה תלויה בי או בכוח הרצון שלי (כי זה יש בשפע), אלא אך ורק בהחלטת הוועדה הרפואית של משרד הרישוי, אשר תבחן אותי מכל היבט אפשרי ותקבע האם אני כשיר לנהיגה.אודה על האמת כשאומר שאני נכנס לתוך התהליך הזה במערבולת אינסופית של רגשות:מצד אחד - אני אדם מאוד ריאלי, וכאחד שמאוד מודע למצבו הפיזי, אני ניגש בתחושה שהסיכויים לתשובה חיובית מהוועדה אינם גבוהים במיוחד. מצד שני - אני אדם מאוד אופטימי, וכאחד שהצליח להתגבר על אין סוף מכשולים ועם הטכנולוגיה המתקדמת של היום, אולי בכל זאת יימצאו כל הפתרונות שיביאו להכשרתי לנהיגה. מצד שלישי - אני פוחד פחד מוות מתשובה שלילית, אשר תנפץ לי לרסיסים את החלום הגדול, ומהאכזבה הגדולה שתבוא בעקבותיה. מצד רביעי - כאחד שפגש נכים אחרים שנוהגים ברכביהם ואף זכה לנסוע אתם (מודה ומתוודה שהתמלאתי קנאה שקשה לי לתאר), מתחילות להתפתח ציפיות ותקוות שאם הם הצליחו, אז אין סיבה שגם אני לא אצליח (למרות שבתוך תוכי אני יודע שאסור להשליך מנכה אחד לנכה אחר). מצד חמישי - אם אני לא אנסה, אני אף לא אדע. ועוד כהנה וכהנה תחושות, מחשבות ורגשות שאופפים אותי מאז החלטתי להתחיל את התהליך.שאלתי אליכם, חברים וחברות יקרים: כאשר אדם נכנס לתהליך שסופו ותוצאותיו אינם ידועים מראש, מה יותר עדיף - להיות ריאלי ולהנמיך ציפיות או להיות אופטימי ולחשוב חיובי?
(סיפור זה נצפה 5,195 פעמים)
