היא הביאה אותו אל העולם,
היא גידלה אותו בתוך קן חם,
טיפחה אותו כמו פרח מלבלב,
הייתה לצדו בשמחה ובכאב,
הוא היה בשבילה כל העולם,
טעם החיים, האושר המושלם,
גם כשנקלעה לרגעים של משבר,
הוא היה הכוח שלה להתגבר,
היא ליוותה אותו לאורך שנות חייו,
התינוק המתוק, הילד עם חיוך הזהב,
הנער המתבגר שהיה גאון בלימודים,
ועד העלם שאחז ברובה ולבש מדים.
כאשר הגיעה העת להתגייס לצבא,
הוא חיבק את אמו הדומעת ולה נשבע:
"הסירי נא כל חשש ודאגה מלבך, אמי,
אתקשר אלייך כל יום ואשמור על עצמי!",
היא התחננה: "שמור על עצמך מכל משמר!
כי מלבדך, אין לי כלום בעולם הזה, שום דבר!"
"לעולם לא אעזוב אותך, אמא!" הוא הבטיח ודמעתה מחה,
נשק לה בחום על מצחה ויצא לדרכו בשמחה.
היא לא ישנה לילות שלמים, בימים לא מצאה מנוחה,
ורק צלצול הטלפון ושמיעת קולו היוו לה אתנחתא של שמחה,
וכשהגיע הביתה בסופי שבוע, לבה התרוקן מהכל והפך שליו,
למראה הבן היחיד והאהוב, הגוזל שלה, הפרח המלבלב,
וכשהסתיים סוף השבוע והבן חזר אל הצבא,
כל הפחדים והדאגות שבו וחדרו אל לבה.
החודשים עברו ללא הרף ומהר מאוד חלפה שנה תמימה,
ואז ביום בהיר אחד, בלי הודעה מוקדמת, חרב כל עולמה,
זה היה יום שישי, היא בישלה מטעמים לכבוד בנה האהוב,
שיוצא לרגילה כל סוף שבוע ואמור בכל רגע לשוב,
והנה נשמעה בדלת נקישה חרישית וקלילה,
והיא רצה לפתוח את הדלת ולחבק בחום את גוזלה,
ובפותחה את הדלת, הבן לא עמד שם, אלא שלושה חיילים,
הם הודיעו לה שבנה נהרג בהיתקלות עם מחבלים,
היא החלה לרעוד וצעקה: "לללאאא!!!", עיניה מלאו בים של דמעות,
ולבה מיאן להאמין שאת בנה היחיד והאהוב היא כבר לא תשוב לראות,
"זה לא יכול להיות! אימרו שזו טעות!" היא התחננה בפניהם,
"זו לא טעות!" הם הודו וניסו להרגיעה, אך היא התמוטטה בין ידיהם.
מאז אותו יום ארור, החיים כבר לא אותם חיים והבית נותר ריק,
ורק התמונות של הבן היחיד והאהוב, התינוק המתוק, הילד הצוחק,
הנער המתבגר והמצליח והחייל האמיץ והנועז,
חוקקים בה זיכרונות כמו כוכבים בשמי הפז,
ומציפים אותה בים של געגועים ובמטר של דמעות,
אל גוזלה האהוב ואל חייה המאושרים שלא ישובו עוד,
ורק שאלה אחת מעיקה נותרה בחיקה ללא תשובות או הסברים:
"מדוע אנשים מסיימים את חייהם, והם רק בני עשרים?".
היא לא עזבה אותו כל חייו וכך גם לאחר מותו,
היא לא רוצה מאומה, רק להיות אתו ולחוש בקרבתו,
לכן היא יושבת שם כל הזמן, לילות וגם ימים,
בפריחת האביב, בשרב הכבד, בנשירת העלים ובשיא הגשמים,
ליד הקבר של בנה החייל, האדם היקר לה מכולם,
הפרח המלבלב שנקטף, הגוזל האהוב שלא ישוב לעולם...
