אתמול קראתי את הסיפור של חברתי היקרה, סימבוש: "הסיבה שלא הייתי כאן".
בראשית דבריי, אני רוצה לשלוח מכאן תפילה לבורא עולם שישלח רפואה שלמה והחלמה מהירה לאותה אישה חולה, שירפא אותה מחוליה ויעמידה מחוליה לחיים טובים ולשלום, שיהיה בעזרה למען תמשיך לגדל ילדיה, יחד עם כל חולי עמו ישראל, אמן כן יהי רצון!!!
כשקראתי את הסיפור, לבי מאוד נעצב - מחד, אולם מאידך - סיפור זה חיזק מספר דברים שאני דוגל ומאמין בהם:
א. אני צדוק, אדם נכה הסובל משיתוק מוחין, אשר מצבי הפיזי לא פשוט וחיי לא תמיד סוגה בשושנים, צריך לשמוח בחלקי, לא להתלונן ולהודות יום יום לבורא עולם על כך שזהו מצבי: שאני מתעורר כל בוקר, שאני מתפקד בחיי היום יום, שאני נמצא בקו הבריאות, שאיני נוטל כדורים או תרופות וכדומה. קל וחומר אתם/ן, חברים וחברות יקרים/ות.
ב. מה אנחנו, כבני אדם, שווים? פשוט כלום!!! אף אחד לא יודע מה יכול לקרות בעוד שנייה!!!
ג. תראו במה אנחנו מתעסקים? מתעצבנים וכועסים על כלום!!! רבים על שטויות!!! זה לא ממש תורם לבריאות שלנו!!!
חברים וחברות יקרים/ות!!!
סיפור שכזה חייב לעזור לכם/ן להיכנס לפרופורציות הנכונות, להבין את ערכם האמיתי של החיים ומהם הדברים החשובים באמת. אני בטוח שאותה אישה חולה מוכנה לשלם כל הון שבעולם על מנת להבריא, להמשיך לחיות ולגדל את ילדיה.
החיים קצרים!!! תלמדו/נה ליהנות מהם ובעיקר לשמור על עצמכם/ן ועל בריאותכם/ן!!!
באהבה גדולה לכולכם/ן ובתפילה כנה לרפואתה של אותה אישה, צדוק.
