/אני מובל באזיקים לשיפוט מהיר...
השופטת: "צדוק, אני נאלצת לעצור אותך עד תום ההליכים!".אני (בהלם): "על מה בדיוק? כבוד השופטת!".
השופטת: "הגיעו אלינו תלונות מגולשי אתר 'נפגשים', בעיקר הכותבים שבהם, שאתה עדין מידיי... כותב בלשון נקייה, רק מפרגן... אפילו כשאתה סוף סוף מגיב או מעיר למישהו, אתה עושה זאת בצורה נאותה, בלי להתנצח ובלי לפגוע באף אחד... זה פשוט לא מתקבל על הדעת... איפה האקשן?"
אני: "אקשן יש רק בסרטים! לא כך, כבודה?".
השופטת (במבט זועף): "בנוסף לכל, אתה גם מתחכם? חצוף שכמוך!".
אני (מחוייך): "לא יאה ולא נאה לכבודה להוציא מפיה פנינים שכאלה...".
השופטת פונה לקלדנית ולוחשת לה באוזן: "מאיפה הגיע היצור הזה שלא יודע לחרחר ריב ולא אוהב לעקוץ או לרדת על אנשים?".
אני: "מרחם אימי, כבודה!".
השופטת (מורטת את שערותיה): "עכשיו תקשיב לי טוב טוב, מר עדיני היקר! יש לך שתי אפשרויות - או שאתה מתחיל 'להתפרע' באתר, לכתוב דברים מעוררי מחלוקת ולעורר את חמתם של הגולשים, או שאני איאלץ לשלוח אותך למאסר ארוך של 10 שנים... נראה אותך מגיב עכשיו, מר רגיעוני!".
אני (רגוע ביותר): "כבודה! כיוון שערך כבוד האדם הינו ערך עליון בעיניי ואיני מסוגל או חפץ לפגוע באיש, לא נותר לי אלא לומר לך כמילותיו של חיים נחמן ביאליק 'הכניסיני מאחורי סורגך והיי לי רק אחות', אימא יש רק אחת...".
השופטת (תופסת את ראשה): "אני לא מאמינה! זה לא ייתכן! אני שולחת אותך ל- 10 שנות מאסר ועדיין לא הצלחתי לעורר את חמתך?".
אני: "כבוד השופטת! דבר ראשון - אני רווק, ככה שעדיין אין לי חמה...".
השופטת (רותחת מכעס): "אני אראה לך מה זה, חתיכת חצוף שכמוך!!!".
אני (מביט לה בעיניים): "דבר שני - תסתכלי על עצמך במראה ותראי איך את נראית כשהכעס משתלט עלייך, אני אומר בצורה עדינה, ממש מראה לא מלבב... קחי אוויר, כבודה, תירגעי, העלי חיוך על פנייך ותמשיכי הלאה. החיים לא ארוכים, אז תהני מהם!".
השופטת (בצרחות): "די!!!!! לא יכולה לשמוע אותו יותר... סוהר, קח אותו מהר לחדר המאסר!!! נראה אותו מתנהג יפה לאסירים ולעבריינים!".הסוהר לוקח אותי למאסר ואני פוצח בשירה אדירה (על פי שירו של יהורם גאון): "לא, לא, לא מעצבנים אותי, לא מרגיזים אותי כל כך מהר..."
קטע זה נכתב בהומור רב ובדמיון פרוע, אז רק תהנו ממנו!
לכעוס
? במקום אחר, בבקשה...
