המסע שלי אתך הסתיים פתאום,
חלפה לה האהבה, התפוגג החלום,
במשפט שאמרת לי לא מפסיק להיזכר:
"מצטעת, איני אוהבת אותך יותר!".
זוכר היטב איך הכאב לתוך לבי חלחל,
והצער הצורב בין עורקיי התפתל,
כיצד הצטרפתי למעגל הפרידה?
כיצד הפכתי בן רגע לאהבה אבודה?
יכולתי להגיד לך שנשב ונדבר,
יכולתי לבקש ממך שתתני הסבר,
אך בסוף החלטתי על כל זאת לוותר,
כי לפעמים צריך לדעת את החבל לשחרר.
כשהאהבה בוערת, הכל טוב ויפה,
אך כשהיא נגמרת, זה כבר לא שווה,
לא ניסיתי להחיותה ולא ייחלתי לשינוי,
כי אהבה במצב של "מוות קליני", אין לה שום סיכוי.
למרות שאת שהיית בשבילי כל העולם,
ולמרות שהכאב הכה בי עד זוב דם,
החלטתי לקבל את גזר דין הפרידה,
ועל תקופה חלומית, לומר לך "תודה!".
אמנם אין עדיין בכוחי וביכולתי אותך לשכוח,
אך יודע אני שלא ניתן היה לאחוז באהבה בכוח,
וצריך להמשיך הלאה, לעבור את התקופה הקשה,
להתחיל הכל מהתחלה, מסע נוסף של אהבה חדשה.
מוסר הסכל של הסיפור חד משמעי, ידוע וברור ביותר:
יש מצבים באהבה בהם צריך לדעת לשחרר ולוותר,
כי גם כאשר האהבה שלכם נראית כמו הדבר הכי מושלם,
כשהיא מגיעה למצב של "מוות קליני", סופה להיפרד מן העולם...
ותחשבו על זה!!!
(סיפור זה נצפה 5,238 פעמים)
