יולי 1973. זה היה ההריון השישי של אימא שלי ז"ל. בשעה טובה הגיע זמן הלידה, לאחר 5 לידות מוצלחות. לפני הלידה, הרופאים גילו שאני נמצא לרוחב הרחם ולא לאורכו. הפתרון הטוב ביותר היה לבצע ניתוח קיסרי, אך הרופאים, משום מה, החליטו לבצע לידת ואקום (שהתגלתה כטעות קריטית). הרופאים ניסו למשוך אותי בעזרת הואקום, אך בשלב זה, אירעה תקלה: חבל הטבור נקרע והדם הפסיק לזרום אל מוחי. לבסוף הרופאים הצליחו להוציא אותי מרחם אמי: תינוק מקסים במשקל 4 קילו (יותר מכל אח אחר), אך מחוסר הכרה ועם נזק מוחי בלתי הפיך. כמעט חודש ימים, הייתי בקומה בתוך אינקובטור, כאשר כל הזמן הזה, הרופאים מבהירים להוריי המודאגים שסיכויי לצלוח את מאבק החיים הזה הנם קלושים עד אפסיים, ושזה רק עניין של זמן עד שלבי הקטן יפסיק לפעום. במשך כל החודש הזה, דודה שלי (אחות של אבא) הייתה מתקשרת לבית החולים יום אחרי יום ושואלת האם חל שינוי במצבי, אך היא מקבלת את אותה תשובה: "לצערנו, אין שינוי במצבו, צריך לקוות לטוב!". ביום ה- 29, כמו בכל יום, דודה שלי התקשרה לבית החולים לברר על מצבי, רק שהפעם ענתה לה אחות חסרת סבלנות וחסרת רגישות אשר אמרה לה את המילים הבאות: "התינוק שלכם מת! אין לכם מה להתקשר יותר!אז תפסיקו לנדנד, בבקשה!" וטרקה את הטלפון בפניה. דודתי ההמומה והנסערת סיפרה לאבי את אשר אירע, והם החליטו לנסוע ביחד לבית החולים ולברר את פשר העניין. בעודם נכנסים אל מסדרון בית החולים, אבי שומע מאחור מישהו שקורא בשמו בטון אשר היה על גבול ההיסטריה. אבי הסתובב וראה את הרופא הראשי רץ לעברו כשהוא בוכה. אבי הבין שהוא עומד לשמוע את הגרוע מכל - שהוא נותר עם חמישה ילדים, אך בפיו של הרופא היו בשורות אחרות לגמרי: "הבוקר קרה נס גדול! התינוק שלכם התעורר והתחיל לבכות! לי אישית, אין הסבר לזה!". אבי ודודתי לא ידעו את נפשם מרוב אושר. הרופא חיבק את אבי ואמר בדמעות: "היום לימדתם אותי מהי כוחה של אמונה. אם יבוא אליך רופא ויאמר לך כי הוא האחראי לכך שבנך התעורר, אמור לו בשמי כי הוא שקרן! מה שהתחולל פה זה נס, אין מילה אחרת!". אבי ודודתי נסעו מהר הביתה כדי לבשר למשפחה על הנס הגדול שאירע בבית החולים. אבי החנה את המכונית, ומרוב אושר, טרק בחוזקה את דלת המכונית. אחותי הבכורה, אשר פירשה את "טריקת דלת המכונית" כ-"הבשורה המרה", נכנסה לחדר ההורים ונעלה את הדלת. אבי בישר לאמי ז"ל ולבני המשפחה את הבשורה המשמחת, וכמובן שאין מילים לתאר את השמחה ששררה בבית, אך לפתע, הבחין אבי בחסרונה של אחותי הגדולה. הוא ניגש לחדר ההורים, הקיש בדלת, קרא בשמה, אך לא הייתה תשובה. בלית ברירה, אבי שבר את הדלת ומצא את אחותי שוכבת מעולפת על הרצפה. הוא רץ לעברה, ולאחר מספר דקות, הצליח להעיר אותה ובישר לה שאחיה התינוק חי וקיים. הוריי הנרגשים ודודתי נסעו בחזרה לבית החולים על מנת לראות בפעם הראשונה את בנם התינוק. בבואם להיכנס לחדר, הם התבשרו שרק שניים מהם יוכלו להיכנס לחדר ואחד ימתין בחוץ. אימא שלי ז"ל, אשר לא ראתה את בנה התינוק חודש ימים, החליטה באצילות רבה כי דודתי, אשר עמלה במשך חודש בשיחות טלפוניות בלתי פוסקות לבית החולים, היא אשר תיכנס לפניה לראות את התינוק. האחות לא יכלה להתעלם ממחווה נדירה שכזו והחליטה, באופן חריג, להכניס את שלושתם. ההתרגשות הייתה עצומה והדמעות זלגו כמים. ביום צאתי מבית החולים, נערכה מסיבה ענקית עם כל הצוות הרפואי. אמי ז"ל הביאה אותי הביתה באושר גדול, למרות שהרופאים הבהירו לה כי אין מדובר בילד רגיל, אלא בילד נכה הסובל משיתוק מוחין, וכי היא מתחילה כעת במסע ארוך ומתיש. אמי ז"ל קיבלה הכל באהבה, כי היא קיבלה את הבן שלה במתנה...
חברים יקרים!
אנשים רבים שואלים אותי האם יש בי כעס או טינה כלפי הרופאים? התשובה היא חד משמעית: לא!!! וזה משלוש סיבות:
א. גם רופאים הנם בני אדם אשר יכולים לטעות, אף על פי שמדובר בטעות קשה ביותר.
ב. כעס לא יוביל אותי לשום מקום.
ג. מי שמקבל את החיים במתנה, באמת שאין לו על מה לכעוס.
(סיפור זה נצפה 5,611 פעמים)
