הפרידה מאמי ז"ל שלא הייתה...
בתאריך 5/7/2005 (אני לא אשכח את התאריך הזה עד יומי האחרון), התהפך לי העולם... באותו בוקר, אמי ז"ל שלחה אותי לעבודה כמו בכל יום. הכל היה רגיל... לאחר מכן, היא הוציאה את הכלבה לטיול של הבוקר וביקשה מאבי להכין לה את כוס הקפה, וכשהיא תחזור, הם ישתו ביחד, אך את כוס הקפה שאבי הכין, אמי כבר לא זכתה לשתות... במהלך הטיול עם הכלבה, היא קיבלה אירוע מוחי והתמוטטה באמצע הרחוב... אני זוכר שאחת המנהלות באגף הרווחה (בו אני עובד) באה אלי לעבודה עם אבי הבוכה. לא הבנתי מה קרה ולא עלה בראשי שזה קשור לאמא שלי. המנהלת טפטפה לי לאט לאט את המידע עד שהיא הגיעה לשורה התחתונה: "אמא שלך עברה אירוע מוחי!"... את מה שהרגשתי באותה שנייה, אני בספק גדול אם אי פעם אני אצליח לתאר. חוסר אונים מוחלט ורצון לתת את הצעקה הכי גדולה: "ל-מ-ה???"... אני זוכר שכל הדרך חזרה מהעבודה הביתה שאלתי את עצמי: "איך זה ייתכן שאישה כל כך בריאה וחזקה, כמו אימא שלי, אשר במשך 32 שנה, גידלה, טיפלה וטיפחה בן נכה במסירות רבה, קיבלה אירוע מוחי ושוכבת בבית חולים במצב קשה, כשחצי גופה משותק!". הגעתי הביתה ובכיתי כמו תינוק, לאחר שלא בכיתי במשך שנים (אני אדם שמאוד מתקשה לבכות)... בימים הראשונים, לא הייתי מסוגל לבקר את אמי, כי ידעתי שאני עלול להתמוטט לגמרי. לאחר 8 ימים, בעקבות שיפור שחל במצבה של אמי ובעקבות הגעגועים העזים שאפפו אותי, גמלה בלבי ההחלטה לבקר את אמי. אני זוכר שכאשר נכנסתי לפרוזדור בית החולים וראיתי אותה יושבת בכיסא גלגלים ומחוברת לאינפוזיה, פרצתי בבכי קורע וברחתי החוצה, אך הבנתי שאני מוכרח להיות חזק בשביל אמא שלי, התעשטתי וחזרתי אליה. אני לא אשכח איך אחזתי בידה שעה ארוכה רק כדי לחוש שוב את החום שלה... לאחר כמה ימים, היא הועברה לבית חולים אחר לשיקום, שם ביקרתי אותה פעמיים נוספות. בביקור האחרון, הרגשתי די מוזר: היינו כל כך קרובים זה לזו, אבל גם כל כך רחוקים זה מזו. אף אחד לא יודע, אבל היא שידרה לי שבמצב הקיים, בו היא כבר לא מסוגלת לטפל בי יותר, היא כנראה סיימה את תפקידה בעולם הזה. ניסיתי בכל כוחי להדחיק את השדר הזה. נפרדתי ממנה בנשיקה חמה, זו הייתה הנשיקה האחרונה... אמי השתקמה בצורה יפה מאוד והאופטימיות שלטה בכל בני המשפחה וגם בי, אך בתאריך 23/7/2005 (התאריך העברי של יום הולדתי), יום שבת בבוקר, אמי קיבלה את האירוע המוחי השני ואושפזה בבית החולים במצב אנוש. כשהודיעו לי על כך בערב, מעבר לצער העמוק ולבכי, ידעתי והבנתי היטב שנגמרה תקופה נפלאה ותם עידן קסום... אני זוכר שבני המשפחה וחברים ביקשו ממני, ואף התחננו, שאבוא לראות את אמי בפעם האחרונה, להיפרד ממנה ולומר לה שלום אחרון, אך אני לא הייתי מסוגל לעשות זאת משתי סיבות: א. ידעתי שאם אני אראה אותה מחוברת לכל מכשירי ההחייאה זה יכול להוות לי טראומה לכל החיים. ב. רציתי לזכור אותה בצורה הכי יפה שיכולה להיות. למרות כל התחנונים וניסיונות השכנוע, לא נסעתי לבית החולים כדי להיפרד מאמי... בתאריך 27/7/2005, אמי ז"ל החזירה את נשמתה לבורא. עד לשנייה האחרונה, התלבטתי קשות אם ללכת ללוויה, אבל בסופו של דבר, חשתי חובה לחלוק לה כבוד אחרון והלכתי ללוויה, למרות הצלקת הענקית שהיא הותירה בי...
חברים וחברות יקרים!
לא אשקר לכם שעד עצם היום הזה, אני מתחבט בשאלה מדוע לא נפרדתי מהאישה הכי יקרה לי בעולם, האישה לה אני חייב את כל חיי?... יש לי המון רגשות אשם על כך שלא נפרדתי ממנה, למרות שיודע אני שנהגתי כפי שראיתי לנכון במצב שנוצר... מה דעתכם? טעיתי או נהגתי כשורה?
אשמח מאוד לקבל את תגובותיכם לשאלה זו!!!
(סיפור זה נצפה 5,267 פעמים)
