מה שקרה לי לפני שבוע, בחתונה שלי, יישמע לכם הזוי, צירוף מקרים נדיר, צחוק הגורל. כנראה אלוהים ראה בי היורש של אברהם אבינו והחליט להעמיד אותי בניסיונות הכי קשים, אך בניגוד לאברהם אבינו, אני לא הצלחתי לעמוד בהם.הכל התחיל לפני שנתיים. הייתי באיזה כנס של סטודנטים ושם פגשתי את כרמית. איני יודע לומר בוודאות שהתאהבתי בה ממבט ראשון, אבל משהו בבחורה הזו צד את עיניי וכבש את לבי. בהפסקה של הכנס, ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רוצה להצטרף אלי לכוס קפה. לשמחתי, היא הסכימה.התחלנו לשוחח. היא סיפרה לי את סיפורה האישי והלא קל: מסתבר שהיא בת יחידה להורים (אשר היו אף הם ילדים יחידים להוריהם), אשר נספו בתאונת דרכים איומה, כשהיא הייתה בסך הכל בת 4. מאז, היא נדדה בין בתי יתומים לפנימיות והצליחה לגדול ולהתפתח, למרות שלא היה לה מהיכן לינוק חום, אהבה וחיבוק עוטף, שכל כך היו חסרים לה מאז אובדן הוריה. היא הוסיפה ואמרה שהיא עדיין מחפשת את האחד שיעניק לה אהבה וישלים לה את כל מה שהיה חסר לה מגיל 4.אני בדרך כלל בחור חזק שלא מתרגש כמעט מכלום, אך הסיפור של כרמית כמו לקח סכין חד והחל לדקור את גופי, על מנת להעביר אלי את תחושת הכאב שעלה מתוכו. לבי החל לבעוט בתוכי, למשוך לכיוונו את המחשבות בראשי ולמלא אותן בתובנות שאולי אני הוא האחד שהיא מחפשת. לא יכולתי להישאר אדיש לאיתותי הלב ושאלתי אותה אם נוכל לשמור על קשר. כרמית השיבה בחיוב, אפילו בשמחה.שמרנו על קשר, שהלך והתהדק עם הזמן, וכעבור כחודש, הפך באופן רשמי לאהבה ענקית. אחרי 3 חודשים, אפילו עברנו לגור יחד. אין לי מילים לתאר את עוצמת האהבה שהענקתי לכרמית, והיא, מצדה, תמיד אמרה לי שהיה שווה לחכות 20 שנה בשביל לחוש ולהתעטף באהבה שכזו. תמיד אמרתי לה את המשפט: "לא משנה מה יהיה, אני אוהב אותך בכל מצב ולעולם אנטוש אותך...". כרמית תמיד שאלה אותי אם אני מבטיח, ותמיד עניתי לה: "אני נשבע!".לאחר 4 חודשים, התהפך לי העולם, איני יכול לשכוח את היום הזה בחיים: השעה הייתה 17:00 אחה"צ. התקשרתי לכרמית והודעתי לה שסיימתי מוקדם את העבודה ושאני בדרך הביתה. היא מאוד שמחה ואמרה שהיא במכולת השכונתית (הנמצאת בקרבת ביתנו) ובטח נגיע יחד. סיימנו את השיחה במילים: "I LOVE YOU", כמו כל שיחה. כשהגעתי לאזור המכולת, לאחר מס' דקות בלבד, ראיתי המולה של אנשים שמקובצים באמצע הכביש, חלקם נראו ממש בהיסטריה. עצרתי את המכונית בצד ויצאתי לראות במה מדובר ואם אפשר לעזור. כשהגעתי למקום ההמולה, חשכו עיניי: על הכביש הייתה שרועה כרמית, כרמית שלי, היא פרפרה ודם נזל לה מהפה. התכופפתי לעברה. מישהו אמר לי שנהג פגע בה בעוצמה רבה וברח ושהאמבולנס בדרך. בלי לחשוב פעמיים, התחלתי לבצע לה הנשמה מפה לפה, כשהדמעות לא פוסקות מרדת. פי התמלא בדמה. האמבולנס הגיע והצוות המשיך לבצע בה פעולות החייאה במשך דקות רבות. לאחר מכן, העבירו אותה במהירות לבית החולים, כשאני נוסע אחרי האמבולנס.הכניסו אותה מייד לחדר הניתוח ובמשך שעות טיפלו בה על מנת לנסות להציל את חייה. כל אותן שעות, חיכיתי במסדרונות בית החולים, בכיתי והתפללתי. המחשבה שאני הולך לאבד, שאולי בעצם ראיתי אותה מתה בין הידיים שלי, פתאום כל כך הפחידה אותי. הרופא הראשי יצא לאחר מס' שעות ודיווח לי על מצבה: "הבחורה נפגעה בראשה בצורה אנושה, מצבה קריטי ביותר. אנו עושים את מירב המאמצים להצילה, אך סיכוייה לשרוד הינם קלושים ביותר. רק נס גדול יוכל לעזור כאן. מצטער, אבל זה המצב. הלוואי והיו לי בשורות אחרות לגמרי...".אני הולך לספר לכם עכשיו דבר איום, דבר שאני כל כך מתבייש בו והתייסרתי ממנו זמן רב כל כך: לאחר ששמעתי את עדכון הרופא והבנתי שכרמית כנראה נמצאת ברגעיה האחרונים, לא יכולתי לעמוד בניסיון הזה של לראות אותה בנשימותיה האחרונות ולהיפרד ממנה לתמיד, פשוט לא הייתי מסוגל לעשות את זה. העדפתי לזכור אותה ברגעים היפים שלה, שלנו. יצאתי מבית החולים, נסעתי הביתה ולא חזרתי יותר, למרות שידעתי שאני היחיד בעולמה ולמרות שנשבעתי לה שלא אנטוש אותה לעולם. אפילו לא ראיתי לנכון לברר מה איתה, כי לא יכולתי להתמודד עם בשורת האיוב על מותה של כרמית בטרם עת. אני יודע שרבים מכם תקללו אותי על כך שסיימתי את הקשר בצורה הכי מכוערת ואכזרית ובטח תגידו שאני אדם כל כך קר ומנוכר. אכן אני ראוי לכל הקללות והגינויים שבעולם. אך מצד שני, יש פתגם האומר "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו", ובאותם רגעים, זה מה שהרגשתי ויכולתי לעשות.המשכתי את חיי, אך לא יכולתי לשכוח את כרמית, היא ליוותה אותי לכל מקום. כעבור 7 חודשים, הכרתי את חופית. התחלנו לרקום בינינו קשר שהפך לסיפור אהבה, אך אם להודות על האמת, זו לא האהבה שהייתה לי לכרמית, אהבה כזו יש פעם בחיים. זו אהבה מסוג אחר, בעוצמות אחרות, אבל אני מאוד אוהב את חופית, עובדה שכעבור 10 חודשים ביחד, הצעתי לה נישואים, ולפני שבוע בדיוק, התחתנו.בחופה, כאשר ענדתי לחופית את הטבעת וקידשתי אותה, לפתע הדמעות זלגו מעיניי. חופית הייתה בטוחה שהתרגשתי מגודל המעמד ומהעובדה שמרגע זה אני אדם נשוי והיא אשתי, אך אף אחד לא יודע שפתאום, משום מקום, נזכרתי בכרמית, שלא זכתה להיות במעמד הזה של לעמוד מתחת לחופה, לבטח זה היה איתי. שברתי את הכוס, התנשקנו אני וחופית, והמסיבה הגדולה החלה.פתאום הכל התפרץ החוצה: אני וחופית היינו באמצע מעגל הרוקדים, רקדתי, השתוללתי, שתיתי והייתי מאושר, כמו שלא הייתי מעולם.לפתע, שמתי לב שחופית נעלמה. הסתכלתי מסביב בכל האולם, אך לא מצאתי אותה. שאלתי את איילה, אמה של חופית, היכן חופית? והיא סיפרה לי בדמעות שחופית נמצאת בלובי עם אורחת מאוד מיוחדת. "מי זו?" שאלתי.איילה סיפרה לי שמדובר בבחורה נכה על כיסא גלגלים שחופית פגשה באיזה אירוע התרמה ששתיהן נכחו בו לפני כמה חודשים. חופית מאוד נקשרה לבחורה הזו, אפשר לומר אפילו התאהבה בה, ועד היום, שומרת איתה על קשר. איילה הוסיפה שחופית מספרת שהבחורה הזו היא נס רפואי שלא יתואר, הסובלת כיום מנכות קשה ומבעיות זיכרון. הבחורה הבטיחה לחופית שהיא תגיע לחתונה שלה, למרות הקושי הרב הכרוך בהגעתה, כי היא מחוברת למכונות ולצינור הנשמה שמונחים על כיסא הגלגלים. אמרתי לאיילה שמעולם חופית לא סיפרה לי על הבחורה הזו. איילה התפלאה ואמרה שכנראה מרוב ההכנות לחתונה וההתרגשות, היא שכחה לספר לי עליה.הייתי חייב לראות את המפגש המרגש בין חופית לאותה בחורה. רצתי ללובי וראיתי את הבחורה מאחורה, כשחופית מחבקת אותה בחום, מנשקת אותה ולוחשת לה: "תודה שבאת. אני מאוד מעריכה את זה...".לפתע, חופית ראתה אותי צופה בהן וכל כך מתרגש.
"אה, יופי שבאת! בוא תכיר את הבחורה הכי מדהימה שאני מכירה. בחורה כזו בחיים לא פגשת, וספק אם תפגוש אי פעם..." אמרה חופית בהתלהבות.התקרבתי אל  חופית, היא חיבקה אותי. הסתכלתי היטב על הפנים של הבחורה, שהביטה בי כמו לא ראתה אותי מעולם, והתחלתי לרעוד.
"בעלי היקר, אני רוצה שתכיר את..." אמרה חופית.לא הספקתי לשמוע את השם של הבחורה. פשוט התמוטטתי לגמרי וצנחתי על הרצפה כשאני מעולף לגמרי. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על מיטת בית החולים, כשחופית יושבת לצדי. התברר לי שכוס השתייה אשר הייתה בידי נשמטה והתנפצה לרסיסים, וכמה רסיסים חדרו אל גופי. חופית ניסתה לברר מה קרה לי באותם רגעים שראיתי את הבחורה מול עיניי.אבל אני שתקתי, פשוט שתקתי...איך יכולתי להסביר לחופית שגם בניסיון הזה, של לגלות דווקא בחתונה שלי שכרמית (הבחורה שהייתה האהבה הכי גדולה בחיים שלי) נשארה בחיים ושכל הזמן הזה לא הייתי לצדה, לא הייתי מסוגל לעמוד...