פעמים רבות בחיי נתקלתי בשאלה הבאה: "צדוק, תגיד את האמת? לא היית מעדיף/רוצה להיות בן אדם 'רגיל', נו, אתה יודע, כמו כולם!!!". לומר את האמת? (ואולי תופתעו) אף פעם לא התעסקתי בשאלה הזאת, כי היא ממש לא רלוונטית לגביי, התעסקות בזה בשבילי זה "לטחון מים". אני לא רואה שום תועלת להיכנס למחשבות מה היה קורה אילו הייתי במצב שכנראה לא אהיה אף פעם? כנראה שלעולם לא אוכל ללכת על שתי רגליי (אלא אם יקרה נס, אבל לא כדאי להסתמך על ניסים) ולהגיע ל- 100% תפקוד, או אפילו ל- 80%. זו המציאות שבה אני חי, ואני עושה כל שביכולתי על מנת למצוא בה את היופי והמתיקות, ובעיקר להנות ממה שיש ולא לבכות ולהצטער על מה שאין. חוץ מזה, אנשים רבים שמכירים אותי על בוריי, יכולים להעיד עלי שמדובר באדם רגיל ונורמטיבי לחלוטין כמו כל אחד ואחת מאתנו המנהל אורח חיים תקין ומלא (למרות המגבלות הפיזיות). כך שבעצם אין לי שום רגשי נחיתות כאשר אני נמצא בחברת אנשים "רגילים" כביכול ואין לי שום רצון או כמיהה להיות כמוהם, אני כבר כמוהם!!! לצערי, החברה שלנו, הבנויה במשך שנים רבות על יסודות של "מעמדות", "דעות קדומות", "סטיגמות" "אי קבלת השונה כאחד מן מניין" (למרות שאני יכול להעיד כי בתחום זה חל שיפור ניכר בשנים האחרונות), יצרה את ההפרדה בין האוכלוסיות השונות במקום לנסות לקרב ולהטמיע אוכלוסייה בתוך אוכלוסייה, על מנת ליצור חברה יותר בריאה ושיוויונית. אני לא הרמתי ידיים בנושא הזה, ולכן אני מוצא את עצמי כותב בלי סוף, מרצה בבתי ספר ומופיע בכנסים ובאירועים גדולים, על מנת להעביר את המסר החשוב הבא: אדם, לא משנה מיהו ומהו (מוגבל פיזית, שכלית, רגשית, נפשית וכו'), הוא בראש ובראשונה אדם, נפש זכה וטהורה כמו כל אחד ואחת מאתנו!!!
דברים אלה נכתבו לרגל "שבוע הנכה הבינלאומי" שחל השבוע!
(סיפור זה נצפה 5,157 פעמים)
