הייתה לי אהבה גדולה כל כך שלפתע נעלמה,
לא נותר ממנה זכר, כאילו בלעה אותה האדמה,
כאילו נחטפה למקום לא ידוע או לא קיים,
כאילו נפחה את נשמתה ונפרדה מן העולם.

זו הייתה אהבה מיוחדת במינה, אהבה שאין מילים לתאר, 
ואם ישנה "אהבה הכי גדולה", היא הייתה גדולה הרבה יותר,
עמוקה יותר ממצולות הים וחזקה יותר מכל הר וסלע,
אשר לא הייתה ולא תהיה אהבה אשר תדמה או תשווה לה.

לעולם לא אשכח את מגע ידה המלטפת שהיה נעים ורך,
ואת הטעם המתוק של שפתיה שהיה כמו יין משובח,
את חום גופה שחדר אל תוך עורקיי והמיס כל פיסה של קור,
ואת אישיותה הנדירה שהציפה אותי באושר ובאור.

פתאום, כרעם ביום בהיר, הכל נגמר, האהבה אבדה,
החיים הפכו חסרי טעם וריח והבדידות הפכה לעובדה,
ורק הזכרונות כמו נותנים מכות חשמל בגופי המדמם,
ולבי לא מפסיק לבכות כמו תינוק היוצא מרחם האם.

אהבה גדולה שלי, לו רק ידעתי היכן את, הייתי יוצא לדרכי,
הופך כל גרגיר ואבן, כדי למוצאך ולהשיבך אל חיקי,
אך כנראה שעד יומי האחרון, זה יישאר אך ורק בגדר חלום,
כל שנותר זה לומר בכאב גדול: "אהבה גדולה שלי, היי שלום!!!"..........