בימים הקשים האלה, אני מבין את הערך האמיתי של אמי ז"ל...
בשבועיים האחרונים, התבשרנו על שלושה מקרים מזעזעים של רצח ילדים (רוז, אלון ומיכאל) על ידי הוריהם. שניים מהם (אלון ומיכאל) הוטבעו על ידי האימהות שלהם (אם ניתן לקרוא להן "אימהות"), עקב בעיות סוציו-אקונומיות, נפשיות, בעיות אצל הילדים וכו'. הלב מתנפץ לרסיסי רסיסים והראש לא מסוגל לקלוט ולהבין את התופעה האיומה הנחשפת לנגד עינינו בימים האחרונים. פתאום המשפט מהשיר הידוע "כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא, ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אימא..." נשמע הזוי וחסר כל בסיס, לנוכח המעשים המפלצתיים של האימהות הללו.
בתוך סערת הרגשות בה אני נמצא, בעקבות הרציחות הללו, הכוללת עצב, כעס,
תסכול, תיעוב וכדו', ישנה גם נקודת אור מאוד חזקה בתוכי והיא הבנת הערך האמיתי והאינסופי של אמי ז"ל.
אישה אשר במשך 32 שנה גידלה וטיפחה בן נכה הסובל משיתוק מוחין (עם כל הקשיים והמגבלות הכרוכים בכך והטיפול סביב השעון המצריך כוחות נפש ומשאבים אנושיים בלתי נלאים) במסירות רבה ובאהבה תמידית, למרות שהחיים לא היו סוגה בשושנים ומלווים במכשולים. אישה שלרגע לא עלה בדעתה לוותר עלי או למסור אותי למוסד כלשהו, להפך, היא תמיד אמרה בריש גלי כי אני האור שלה, החיים שלה, העולם שלה, ובלעדיי אין לה בשביל מה לחיות. אישה שלא הייתה מוכנה לשמוע שמישהי אחרת תטפל בי (מטפלת למשל) ואמרה לכל אלה שניסו לשכנעה את המשפט הבא: "כל עוד אני חיה - יד זרה לא תיגע בבן שלי, אחרי שאני אמות - תעשו מה אתם רוצים!". אכן היא הייתה "אימא" במלוא מובן המילה ואני חייב לה המון...
אני זכיתי ל-"אימא" נדירה, ובטוחני שלרוב ילדי ישראל ישנן אימהות נפלאות ואוהבות אשר תעשנה ככל יכולתן על מנת "לחסות על גוזליהן ולהגן עליהם מכל משמר"... חבל שאלון ומיכאל ז"ל לא זכו לאימהות כאלה... יהי זכרם ברוך!!!
(סיפור זה נצפה 4,964 פעמים)
