לפעמים אנחנו רואים איך הרצון שלנו "נלקח בשבי" - אך לא עושים דבר על מנת לשחרר אותנו.
לפעמים אנחנו חשים כי היכולת שלנו שברה את שיא השיאים - למרות שבפועל, היא יכולה להגיע הרבה יותר רחוק.
לפעמים אנחנו חושבים שהפוטנציאל שלנו שואף לאפס - למרות שבפועל, הוא 1 ולאחריו המון אפסים [1,000,000,000,000,000].
לפעמים אנחנו מתנהגים כאילו כבשנו את פסגת ההר - למרות הידיעה הברורה שבקושי הגענו לחציו.
לפעמים אנחנו מוותרים על חלום כל כך גדול כי נואשנו מהניסיונות להגשימו - למרות שבכל רגע נתון הוא יכול לעמוד בפתחנו, ממש במרחק נגיעה.
לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו דוחים דברים שברצוננו לעשות - למרות ששום אדם או גורם יכול למנוע מאתנו לעשות אותם ברגע זה.
לפעמים אנחנו נאחזים בדבר או באדם מסוים שאנו נהנים ממנו וכל כך עסוקים
בפחד לאבדו ובשמירה עליו - למרות שבעצם אנחנו מאבדים אין סוף דברים או אנשים שיכולנו ליהנות מהם באותה מידה ואף יותר.
אז למה בעצם אנחנו עושים לעצמנו הנחות?
למה אנחנו מוותרים על הרצונות, השאיפות והחלומות שלנו בכזאת קלות?
למה אנחנו לא מנצלים את מלוא היכולת והפוטנציאל שלנו להשגת המטרות שלנו?
למה אנחנו מסתפקים במה שהשגנו בזמן שיכולנו להשיג הרבה יותר ולחיות טוב יותר?
ושאלת השאלות: האם יכול להיות שאנחנו בעצם אנשים כל כך מפונקים?
מישהו/י יכול/ה לענות לי, בבקשה???
(סיפור זה נצפה 5,075 פעמים)
