באחת מהרצאותיי בחטיבות ביניים [אני מרצה כבר 4 שנים בנושא "האדם הנכה בחברה הישראלית"], הרצאתי בפני תלמידי כיתות ט'. המורה הציגה אותי בפני התלמידים ונתנה לי את רשות הדיבור. כאן חשוב לציין, למי מכם שעדיין לא יודע, יש לי ליקוי מסוים בדיבור, הוא מעט כבד ומשובש, אך ניתן להבנה מלאה. כאשר הוצאתי את המשפט הראשון מפי, ראיתי מולי תלמיד שהתחיל לצחוק צחוק גדול ללא יכולת להפסיקו. אני מודה ומתוודה שבאתי אליו בגישה מאוד נוקשה ותוקפנית [למרות שאחרים חושבים שאני צריך לגלות הבנה ולהיות יותר רך אתם], כי חשבתי שנער כבן 15 מספיק בוגר כדי "להתמודד" עם אדם במצבי ועם דיבור מעט שונה. פניתי אליו ושאלתי אותו: "תגיד לי את האמת? מה כל כך מצחיק אותך? הדיבור שלי עד כדי כך מוזר לך?". הוא לא היה מסוגל לענות לי ושטף צחוקו לא פסק והתפזר בחלל החדר, עד כי לא הייתה ברירה, והמורה נאלצה להוציאו מהכיתה, כי זה פשוט הפריע למהלכה התקין של ההרצאה. התלמיד יצא מהכיתה כאשר הוא מלווה בצחוקו המתגלגל. המשכתי בהרצאתי כמתוכנן. זו הייתה הרצאה מאלפת ומרתקת, התלמידים היו מהופנטים ושיתפו פעולה באופן מלא, אפילו הצלחתי להבחין בכמה לחלוחיות הנוצצות מעיניהם של מספר תלמידים. סיימתי את הרצאתי בתובנה משותפת שלי ושל התלמידים שההבדל היחיד ביני ובינם הנו בסך הכל כסא הגלגלים ובשאר הדברים אנחנו דומים לגמרי. סיימתי את הרצאתי במשפט שאני מסיים בו כל הרצאה: "לפני שאתם רואים נכה, אתם רואה בן אדם!!!" וזכיתי למחיאות כפיים סוערות. התלמידים ניגשו אלי אחד אחד, הביעו את הערכתם, הודו לי ויצאו מהכיתה. נשארתי לבדי בכיתה. הפניתי מבטי אל עבר המסדרון וראיתי את המורה משוחחת עם מישהו, אך לא ראיתי עם מי. הורדתי את ראשי על מנת להדליק את כסא הגלגלים החשמלי שלי ולצאת לדרכי חזרה הביתה. כשהרמתי את ראשי, גיליתי לתדהמתי שניצב מולי תלמיד שלא יכל לעצור את פרץ בכיו, עיניו היו אדומות ודמעותיו לא פסקו מרדת. זה היה אותו תלמיד שרק שעה קודם לכן הרעיד את הכיתה בצחוקו והוצא ממנה. הוא הרכין ראשו ואמר בבכי: "אני מתנצל! אני כל כך מתבייש במה שעשיתי! אני מקווה שתוכל לסלוח לי!". הבטתי בו במבט מלא הערצה והערכה, הושטתי את ידי לעברו, לחצתי את ידו ואמרתי לו בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים: "אין בי שום כעס או טינה כלפיך! אני מוחל וסולח לך מכל לבי! בוא נשכח מכל מה שקרה, ומרגע זה, אני ואתה חברים לכל דבר!". התלמיד חייך חיוך רחב, מחה את הדמעות ואמר לי מילה אחת: "תודה!!!". נפרדנו בלחיצת יד חמה וכל אחד הלך לדרכו. חזרתי הביתה עם סיפוק עצום מעוד הרצאה מופלאה שהצליחה להשיג את מטרותיה, אך בראש ובראשונה, עם התמונה של התלמיד הבוכה המבקש סליחה, תמונה שתישאר חקוקה בזיכרוני עד יומי האחרון.....
(סיפור זה נצפה 5,496 פעמים)
