פעם אחת היה מלך. יום אחד, כשהמלך התכונן לשבת לארוחת צהריים ולסעוד את לבו, נשמעה דפיקה בדלת הארמון. ציווה המלך את אחד המשרתים לפתוח את הדלת. בפתח הדלת עמד אדם בבגדים קרועים ומלוכלכים ורגליו יחפות. "מה רצונך?" שאל המלך כאשר עיניו לא משו ממראהו של אותו אדם. "אדם עני אנוכי!" ענה האיש במבט מושפל: "כמעט יומיים לא הגיע מזון אל פי, באתי לבקש מאדוני המלך האם אוכל לשבת עמו ולאכול דבר מה?". פרץ המלך בצחוק גדול ואמר: "וכי אתן לאדם כמוך להסב עמי בשולחן ולאכול ממטעמי הארמון? הסתכל על עצמך, איך אתה נראה? זה לא מכבודו של מלך לשבת עם אדם כמוך שלבוש בבגדים כאלה! במטוטא ממך, לך מכאן!" לא התווכח האיש ועזב את הארמון כשבטנו נותרה ריקה. למחרת, חשקה נפשו של אותו אדם לבחון שוב את המלך ובמוחו עלה רעיון מבריק... כאשר הגיע זמן ארוחת הצהריים והמלך התיישב ליד שולחנו שהיה מלא מכל טוב, שוב נשמעה דפיקה בדלת הארמון. אחד המשרתים פתח את הדלת כמצוות המלך. בפתח עמד אותו אדם, רק שהפעם הוא היה לבוש בחליפה מפואורת, חולצה לבנה מבריקה, עליה עניבה פרחונית ולרגליו נעליים שחורות ומצוחצחות. "מה רצונך?" שאל המלך בפנים מאירות. "אורח אנוכי!" ענה האיש: "הגעתי לפני שעה מעיר רחוקה ועדיין לא מצאתי היכן לסעוד את לבי. האם אוכל לאכול ארוחת צהריים עם אדוני המלך?" "בכבוד רב ובחפץ לב!" השיב המלך: "בטוחני שאתה רעב. אנא גש הלום והצטרף אלי לשולחן!" הודה האורח למלך והתיישב ליד השולחן. "הנה שולחני המלא בכל מטעמי הארמון ניצב לפניך. קח מכל אשר חפץ לבך ואכול לשובע!" אמר המלך בחיוך רחב. "חן חן!" אמר האורח. כאשר החל המלך לאכול, הוא לפתע שם לב להתנהגות מאוד מוזרה ולא שגרתית של אורחו: האורח לקח מעט מכל מטעמי הארמון והכניסם לכיסי מכנסיו, חולצתו והז'קט אשר עליה, לאחר מכן, חלץ את נעליו ושפך לתוכם מעט מרק מהקערה הגדולה שהייתה מונחת על השולחן. "מה אתה עושה?" שאל המלך ההמום: "המעז אתה לגנוב ממטעמי הארמון?". "חלילה לי מעשות זאת, אדוני המלך!" השיב האורח: "אני פשוט נותן לאכול למי שבאמת מגיע לו לאכול!". "אני לא מבין אותך! אתה נותן את האוכל לבגדים שלך?" שאל המלך הנדהם. "אכן ואכן!" ענה האורח והתוודה: "אדוני המלך. אני הוא אותו אדם שניצב אתמול בפתח ארמונך בבגדים קרועים ומלוכלכים וברגליים יחפות!". המלך הביט באורח כלא מאמין. האורח המשיך בוידויו: "אבל אתמול, כאשר ביקשתי מאדוני המלך לסעוד את לבי עמו, לא ראית לנכון להזמין אותי להצטרף אליך לשולחן, מפאת בגדיי הרעועים, וגירשת אותי בבושת פנים! ואילו היום, אדוני המלך, כאשר הגעתי בבגדים מפוארים אלה וביקשתי ממך את אותה בקשה שביקשתי אתמול, הזמנת אותי להצטרף אל שולחנך ברוב פאר והדר ולטעום ממטעמי הארמון! משמע, אדוני המלך, שלא כיבדת אותי משום היותי בשר ודם ובגלל מי שאני, אלא אך ורק בזכות בגדיי המפוארים! לכן ראיתי לנכון שבגדים אלו, אשר להם נתת את הכבוד, יזכו לטעום ממטעמי הארמון ולא אנוכי!", המלך התמלא בושה וכלימה, הוא הביט באורח בעיניים עצובות ואמר: "אכן כשלתי, חטאתי לפניך, אדם יקר! שפטתי אותך לפי המראה החיצוני והבגדים שלך ולפי אשיותך. כעת יודע אני כי אישיותך נשגבת ונעלה. נשבע אני בפניך כי מרגע זה ואיך, יהא ארמוני פתוח ושולחני מזומן לכל אדם באשר הוא אדם, גברים ונשים, גדולים וקטנים, עשירים ועניים כאחד! כעת, אורח יקר, אנא סעד את לבך ואכול כאוות נפשך!". סירב האורח בנימוס לבקשת המלך בטענה כי אינו רעב כלל, לחץ את ידו של המלך, יצא מהארמון והמשיך בדרכו. מאותו יום, לא ראה יותר המלך את אותו אדם, אך המלך עמד בשבועתו אשר נשבע לאותו אדם עד סוף ימיו...
מוסר השכל: לעולם אל תשפטו אדם לפי מראהו החיצוני או לפי הבגדים שהוא לובש, כי גם מי שלובש סחבות, יכול להיות אדם משכמו ומעלה.
(סיפור זה נצפה 13,483 פעמים)
