עם תרמיל על הגב ומקל בידי,
אל המסע של חיי אני יוצא לבדי,
פוסע לאיטי בשבילי התקווה,
אל מקום חפצי, אל האהבה.
המסע מפרך והדרך ארוכה,
השמש קודחת ובראשי מכה,
מוצא לי מנוחה תחת עץ השלווה,
וממשיך בדרכי, אל האהבה.
גופי כבר מתעייף ממסע קשה מאוד,
מאבנים מחוספסות כפות רגליי פצועות,
ממעיין הנחישות לוגם לי לרוויה,
וממשיך במסעי, אל האהבה.
נשימתי כה כבדה ומואץ הדופק,
וסוף המסע עוד לא נראה באופק,
פת לחם הכוח נותן לנפשי הרעבה,
וממשיך ללכת, אל האהבה.
המסע כל כך מתיש ורצוף מכשולים,
אני חש כל רגע שכוחותיי אוזלים,
אך רוח האמונה, הרוח הטובה,
נושפת בעורפי: "המשך!", אל האהבה.
אמא אדמה לי שולחת עוד חיבוק,
ואב הרקיע חוסה עלי בעידוד וחיזוק,
"אל תדאג בני, אמונתך אותך מלווה,
והיא תוביל אותך, אל האהבה!".
עד יומי האחרון, לא אאבד תקווה,
למרות הכל, אמשיך במסע אל האהבה,
מסע אותו התחלתי לגמרי לבד,
ומייחל בכל מאודי לסיימו יד ביד...
מוקדש לכל אלה שעדיין נמצאים בעיצומו של המסע אל האהבה [ביניהם גם אנוכי]... 
(סיפור זה נצפה 5,135 פעמים)
