עד מתי ילדינו,
יגדלו בפחד ואימה,
ומעל לראשינו,
תנשב לה רוח מלחמה,
מתי נמחק מלבנו,
מילים כמו "קרבות" ו-"אויבים",
ונטמין באדמתנו,
את כל הנשקים והרובים.

עד מתי ים של שנאה,
ישטוף עוד ערים ורחובות,
ודמעה אחר דמעה,
תזלוגנה כגשם זלעפות,
ומתי האהבה,
תצליח לחבוק את העולם,
ורק שקט ושלווה,
יהיו נחלת בני האדם.

מתי נתחיל לגדוע,
כל אילן של יגון ומכאוב,
את העולם לצבוע,
בתכלת, ורוד וגם צהוב,
נעקור מתוכנו,
שורשים קשים של אלימות,
ונזרע בשדותינו,
זרעים של סבלנות ותמימות.

נשמיע את קולנו,
כל אדם, כל משפחה, כל עם,
נפשיל את שרוולנו,
ננקה הרוע בעולם,
ונגשים את החלום,
בדרך קשה, אך נחושה,
נחייה את השלום,
וניצור מציאות חדשה.

זה הכל תלוי רק בנו,
אם נרצה, הכל עוד ישתנה,
ולמען ילדינו,
עולם חדש וטוב יותר נבנה,
עולם נקי ממלחמות,
העטוף כולו מרבד פרחים,
עולם בלי גשמים של דמעות,
המוצף כולו בים של חיוכים.


אם השיר הזה יהפוך יום אחד מחלום למציאות, החיים ייראו אחרים לגמרי, וזה באמת תלוי בראש ובראשונה בכל אחד ואחת מאתנו. אם נהיה יותר טובים, מכבדים ואוהבים, העולם יהיה טוב יותר...

תחשבו על זה!

(סיפור זה נצפה 5,689 פעמים)

לסיפור זה נכתבו 2 תגובות     [ להוספת תגובה ]