אחת הבעיות השכיחות אצלינו כבני אדם (ונתקלתי בה לא מעט במדור הזה) היא שלפעמים מרוב שאנחנו עסוקים כל כך באנשים אחרים (שופטים אותם, עוקצים אותם, מחליטים מה טוב בשבילם ומה הם צריכים לעשות וכיוצא בזה), אנחנו שוכחים להתבונן במראה ולשאול את עצמנו האם אנחנו בסדר? האם אנחנו מתנהגים כיאות? האם אנחנו מתייחסים בכבוד לאחרים? וכיוצא בזה. אין דבר יותר קל ויותר נוח מאשר לשפוט ולעקוץ אחרים (בינינו, לעתים זה אף מהנה), ותאמינו לי שאם הייתי רוצה, הייתי יכול לכתוב אין סוף תגובות לא סימפטיות ועוקצניות על דברים שלא תואמים או מנוגדים לדעותיי ולהשקפת עולמי. אבל אני לא עושה זאת מסיבה אחת פשוטה: כל עוד אני לא "טלית שכולה תכלת" (ואני לא!!!) וכל עוד יש בי תכונות ודברים שאני צריך לתקן ולשפר (ויש לא מעט), אני מעדיף להיות מרוכז אך ורק בעצמי ולשאוף להיות בן אדם עוד יותר טוב ממה שאני היום, ולא להיות שופט (לא עליון, לא מחוזי, ואפילו לא בדימוס) השופט אחרים. אם כל אחד ואחת מאיתנו לפחות יחשוב בכיוון הזה (אם יצליח לנהוג כך, הרי זה מבורך), כולנו נצא נשכרים מכך. אם בכל זאת חשים חובה להעביר ביקורת - אז בצורה מכובדת ונאותה, תוך התייחסות לגופו של עניין ולא לגופו של אדם (כמו שעשיתי במספר מקרים). אסכם ואומר שכל אחד ישתדל להסתכל על ה-"דבשת" של עצמו (עם כל הקושי שבדבר), למרות שהרבה יותר קל ופשוט להסתכל על "דבשות" של אחרים...
(סיפור זה נצפה 5,116 פעמים)
