לאמי היקרה!

שלוש שנים, שלושה חודשים ושמונה ימים (אני סופר כל יום) חלפו מאז נפרדת מהעולם הזה וממני. זו הייתה פרידה פתאומית, ללא כל הכנה מוקדמת, אשר הותירה בי פצע עמוק ופתוח, שעד עכשיו לא הצליח להגליד לחלוטין. אז נכון, הזמן עושה את שלו, החיים חייבים להימשך, הכאב נהיה קהה, אבל הגעגועים והרצון לראותך שוב ולהתכרבל בחום אהבתך מתעצמים מיום ליום ומרגע לרגע, לא מרפים לשנייה ועוטפים אותי בתחושה של חוסר אונים שאיני יכול לתאר.
אני מוצא את עצמי פעמים רבות מתנתק לכמה רגעים מהמציאות העכשווית ומפליג בדמיוני אל התקופה ההיא בה חסיתי במחיצתך והייתי כל כך מוגן ומאושר, תקופה בה היית המענה לכל שאלה ובעיה והמרפא לכל כאב, תקופה בה הכל היה ברור כשמש והעתיד היה כל כך מבטיח. כעת, המצב שונה בתכלית, אני מרגיש ממש כמו תינוק המתחיל את צעדיו הראשונים ומועד לנפילות ולמכות, וזה לא קל בכלל. הספינה שלי איבדה את העוגן, כל עוד הים שקט ורגוע, אפשר לומר שההפלגה מתנהלת בצורה סבירה וללא בעיות מיוחדות, אך כאשר מתחוללת לפתע סערה וגלי הים גועשים, לעתים אני מאבד כיוון ושליטה ושואל את עצמי איך אני שורד את זה ללא העוגן? אך בשנייה האחרונה, אני נזכר בצוואתך הברורה שאני אמשיך לחיות ולהיות מאושר, אוגר את כל הכוחות והאנרגיות החיוביות שהענקת לי ומצליח בסופו של דבר להתגבר על הסערה ולהמשיך הלאה.
את בטח יודעת שיש לי עכשיו מטפלת שהחליפה אותך בטיפול היומיומי בי, כמובן שזה לא מתקרב לטיפול שלך, אך במצב שנוצר, אני יודע שקיבלתי את המטפלת הטובה ביותר. אנשים שואלים אותי: "איך יכול להיות שהצלחתי כל כך עם המטפלת הראשונה שלי, דבר שבדרך כלל לא קורה הרבה?" התשובה כל כך ברורה לי, אמא: כמו שדאגת לי כל חייך, כך דאגת לי לאחר מותך ושלחת לי את המטפלת הזו שתחליף אותך בטיפול בי, הרי תמיד דאגת שאני אקבל את הטוב ביותר.
בכל המציאות הלא קלה בה אני נמצא, חוסר האונים, הגעגועים העזים והחיפושים האינסופיים אחרי מקורות חום ואהבה חדשים ויציבים (חוץ מהמשפחה ומהחברים), הדבר היחיד שמנחם ומחזק אותי הוא העובדה שאחרי שעבדת כל כך קשה בחייך, בעיקר סביב כל מה שקשור אלי ולטיפול האינטנסיבי בי, ודאגת לכל העולם לפעמים על חשבון הדאגה לעצמך, את עכשיו נחה ומשקיעה את כל כולך לעצמך ולרווחתך. אם זה לא הגיע לך בחייך, אז לפחות אחרי מותך.
כל החדר שלי מלא בתמונותייך, גם במסך של המחשב, אפילו בתליון שבשרשרת הזהב שלי שקנית ליום הולדתי ה- 15 ניצבת תמונתך בגאון,  כך שאת נמצאת איתי ומלווה אותי בכל רגע ורגע, גם אם לא באופן פיזי.
יכולתי לכתוב לך עוד הרבה ולספר לך על כל מה שעובר עלי, אך אתן לך לנוח עכשיו. רק עוד דבר אחד קטן, אמא אהובה שלי: למרות הזמן הרב שעבר מאז לכתך לעולם שכולו טוב, עדיין לא השתחררתי מהעובדה שלא ביקרתי אותך בימייך האחרונים בבית החולים ובעצם לא נפרדתי ממך באופן רשמי ולא אמרתי לך כמה אני אוהב אותך ומודה לך על כל מה שעשית בשבילי והענקת לי. זה לא שלא רציתי לעשות זאת, פשוט כמי שזכה לראות כל חייו את דמותך הנעלה והטהורה, לא היו בי את הכוחות הראויים לראותך שוכבת במיטת בית החולים ומחוברת לכל מכשירי ההחייאה והמוניטורים למיניהם, חששתי שההיחשפות למראה הזה תגרום לי לטראומה לכל החיים. אני מבקש את סליחתך, אמא יקרה, למרות שבתוך תוכי אני יודע שגם את היית מונעת ממני לבקרך בבית החולים ולראות אותך בנשימותייך האחרונות.
זהו, אמא, אני אסיים כאן. רק אומר לך שעדיין לא מצאתי את המילים הנכונות והמדוייקות כדי להסביר ולתאר לך את אהבתי הענקית והכנה אלייך, וכנראה שלעולם לא אמצא.
היי שלום, אמא אהובה, ותהי נשמתך צרורה בצרור החיים לעולמי עד!
שלך, בנך האוהב והמתגעגע, צדוק.