חצי, אישה יקרה, אני כל כך מזדהה עם רגשותייך הכנים,

כי גם אני עברתי את מה שאת עוברת כעת לפני כ- 4 שנים,

עת נחתה עלי הבשורה הקשה מנשוא במלוא עוזה ועוצמתה,

כאשר הודיעוני כי אמי היקרה והאהובה החזירה לבורא נשמתה.

גם אני חשתי איך כל האושר נעלם לי בין הידיים,

העצב והכאב שטפו את לבי, הדמעות הציפו העיניים,

ו-"שיתוק כללי" הסתער עלי והשתלט על גופי הקטן,

ותחושת ה-"אין טעם לחיים" זרמה בגופי כמו נחל איתן.

מצאתי את עצמי צונח במהירות האור אל תחתית הבור,

גם כאשר פקחתי את עיניי, ראיתי הכל בצבע שחור,

הרגשתי כל כך אבוד בעולם הזה, כעיוור המגשש באפלה,

פוסע בדרך ללא מוצא, טובע בתוך תחושת ריקנות גדולה.

לאוכל לא היה כל טעם, לדברים שאהבתי לא היה כל ערך,

התחלתי לתפקד כמו רובוט, איבדתי רגשות, איבדתי דרך,

לא מצאתי את הכוחות לשרוד, לא ראיתי טעם להמשיך,

 הרי מה כבר אפשר לעשות בעולם כה עצוב, אפל ומחשיך?

אך עם הזמן, אמנם בדרך הקשה, התחלתי ללמוד ולהבין,

שחלק מחיינו בעולם הזה הוא גם להיפרד מאנשים שאוהבים,

וחובה עלינו להתמודד עם הכאב ולהמשיך לחיות, אין דרך אחרת,

כי את החיים אי אפשר לעצור, אפילו לא לשנייה, כמו בסרט.  

אני, בכוחותיי האחרונים, הצלחתי לשרוד ולצאת מהתקופה הקשה,

האור חזר לחיי, החיוך שב לפניי, יצאתי לדרך חדשה,

ואמי האהובה צופה מעל, קורנת מאושר ופניה מאירות כל כך,

כי היא רואה שבנה, למרות הבשורה הקשה, להמשיך לחיות לא שכח.

לכן חצי, אישה אהובה, למרות שאיני יודע מה בדיוק לך קרה,

ולמרות שאין לי שמץ מושג מה פשרה של הבשורה,

אני חש היטב את מה שאת עוברת כעת ואת כאבך, מזדהה עם הכל,

   ושולח לך מכאן את כל החיזוקים שיש ואת החיבוק הכי גדול...

היי חזקה והמשיכי בדרכך, למרות הכל, אישה יקרה!!!

בידידות, צדוק