שני סיפורים מהחיים... / לשיפוטכם
כפי שציינתי מספר פעמים, אני בן אדם נכה המתנייד בעזרת כסא גלגלים חשמלי ובעזרת הליכון. חשוב לציין, כי יש לי פגיעה בדיבור, אך הוא בהחלט ניתן להבנה מלאה. למרות הכל, רמתי השכלית היא בסדר גמור, והשירים שאני כותב מוכיחים זאת יותר מכל.ברצוני לספר לכם שני סיפורים אמיתיים (מני רבים) שקרו לי, המוכיחים עד כמה לפעמים המודעות של החברה שלנו ל-"נכים ומוגבלים" שואפת לאפס. הסיפור הראשון קרה לפני כ- 4 שנים:נכנסתי לבדי בכסא הגלגלים החשמלי לחנות בקניון בעירי. ראיתי בחנות סוס גדול מעור וחשקה נפשי בסוס הזה (יש בחדרי אוסף של סוסים, בהיותי פעם רוכב). קראתי למוכרת ושאלתי אותה בנימוס לגבי העלות של הסוס, היא ענתה: "100 שקל". זה בדיוק הסכום שהיה בארנקי. שמחתי ואמרתי לה: "אין בעיה, אני קונה. את יכולה לארוז לי, בבקשה?". המוכרת הביטה בי בפנים מאוד רציניות ובלי כל היסוס אמרה את המשפט הבא: "אני מצטערת. עד שאתה לא מוציא את הארנק ומראה לי מה זה 100 שקל, אני לא אורזת לך שום דבר!". לקח לי מספר שניות לעכל את מה ששמעו אוזניי. רבים האנשים החושבים שהייתי צריך לעזוב מייד את המקום, אבל אני החלטתי בכל זאת לקנות את הסוס לאוסף. הכנסתי את ידי באיטיות לכיס מכנסיי, הוצאתי את הארנק, מתוכו הוצאתי שטר של 100 שקל ואמרתי למוכרת בטון רציני ביותר: "הנה, זה 100 שקל, נכון?". המוכרת חייכה במבוכה רבה, לקחה מידי את השטר וארזה לי את מבוקשי. איני זוכר אם היא התנצלה או לא, אבל זה באמת לא משנה את העובדה שהיא התייחסה אלי בחוסר כבוד מינימלי. למרות הכל, הודיתי לה ויצאתי מהחנות בהרגשה מעורבת - שמח מהתוצאה, עצוב מהדרך...
הסיפור השני קרה השבוע:אני עובד בקומה חמישית בבניין בן 6 קומות ובעל שתי מעליות. השבוע, כמו בכל יום, ירדתי עם ההליכון במעלית לשירותי הנכים הנמצאים בקומת הכניסה של הבניין. ביוצאי מהשירותים, פסעתי לכיוון המעליות. המעלית ממולי הייתה פנויה וריקה. בבואי להיכנס למעלית הבחנתי בבחורה העומדת עם גבה למעלית הפנויה וממתינה למעלית שממול, שהייתה אי שם בקומה 6. נכנסתי למעלית הריקה ובאדיבות רבה אמרתי: "גברת, בואי, יש מקום". הבחורה לא הגיבה. השומר של הבניין ניגש אליה והציע לה להיכנס למעלית בה אני נמצא. היא הסתובבה אלי במבט זועף ואמרה: "שמעתי אותו, אבל אני מעדיפה להמתין למעלית השנייה". אני והשומר הבטנו זה בזה במבטים משתהים והוא סימן לי לעלות לבדי, ואכן כך היה. יש לציין, כי זו לא הפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה שאנשים מסרבים לעלות אתי במעלית.
חברים יקרים!ישנם אנשים החושבים שאני מטומטם שלא יודע מה זה 100 שקל, ישנם אנשים החושבים שאני כמו אדם מסוכן או חלילה סוטה שמפחיד להיכנס אתו לתוך מעלית, ישנם אנשים המכנים אותי "חריג" ועוד... אני מחכה בכיליון עיניים ליום בו כל האנשים יבינו ויפנימו שאני "בן אדם" כמו כל אחד אחר...
הערה: לצד שני סיפורים אלה ואחרים, ישנם אין סוף סיפורים מופלאים עם אנשים מדהימים, אשר נותנים לי כוח ואמונה להמשיך בדרך...
תגובות תתקבלנה בברכה.
(סיפור זה נצפה 5,847 פעמים)
