"תופעות התנהגותיות מוזרות של אנשים רגילים כלפיי, המעידות על חוסר מודעות"
במאמר זה, אני רוצה לכתוב על תופעות התנהגותיות שונות ומשונות של אנשים רגילים המופנות כלפיי, בהן אני נתקל בחיי היום יום. חשוב לציין, שמדובר באנשים שאינם מכירים אותי באופן אישי, אינם יודעים מי אני באמת ואינם מודעים כלל לרמתי השכלית וליכולתי האמיתית. עוד חשוב לציין, שאיני עושה חלילה הכללה לגבי כל האנשים הרגילים, אלא על חלק לא קטן מהם, וכי יש אנשים רגילים רבים מאוד שמתנהגים אלי כאל אדם מן השורה.
את התופעות ההתנהגותיות הללו, אני יכול לחלק למספר נושאים, אך במאמר זה, אתמקד בשני נושאים בסיסיים, והם:
א. תופעות הקשורות בתגובות של האנשים הרגילים, כאשר הם רואים אותי או נתקלים בי.
ב. תופעות הקשורות ביצירת התקשורת בין האנשים הרגילים לביני.
הנושא הראשון ??? מדובר בתופעות תגובתיות לא רציונליות של אנשים רגילים בזמן שהם רואים אותי. את האנשים האלה, ניתן לחלק לפי שלוש תופעות עיקריות:
תופעת האנשים הבוהים ??? אלה אנשים, במיוחד בני נוער וילדים, שכאשר הם רואים אותי מולם, הם נועצים בי מבטים של הלם ותדהמה, כאילו אני איזה חייזר שירד בזה הרגע מהמאדים. אני מנסה להבין את פשר המבטים האלה, אך לא מצליח. כמי שאוהב להשתמש בהומור, אני אומר שתמיד לאחר תופעה כזו, אני ניצב מול המראה ומתחיל לחפש אצלי דברים מוזרים שיצדיקו את המבטים האלה, כגון: זנב, קרניים, או מספר איברים שונה, אבל איני מוצא דבר, משמע, אני בן אדם נורמלי ככל האדם. אם בכל זאת, אני צריך לחשוב על סיבה כלשהי למבטים האלה, אז אני חושב שהם כנראה נובעים ממה שנקרא: "גורם ההפתעה", כלומר, הם רואים מסביבם המון אנשים רגילים, ופתאום, הם רואים אדם היושב בכסא גלגלים עם פגיעה בדיבור, דבר "מפתיע ולא שגרתי" כביכול, ואז הם נועצים מבטים בהתאם. אם האנשים האלה היו חושבים לעומק, הם היו מבינים שאני בסך הכל דומה לתינוק שיושב בעגלה, שזה דבר לגיטימי לגמרי, וחוץ מזה, ישנם עוד עשרות אלפי נכים בארץ, אם לא יותר, כך שלראות אדם נכה מול העיניים, זה כבר לא דבר "מפתיע" כל כך!
תופעת הצחוק ??? התופעה הזו מאפיינת בעיקר בני נוער וילדים, שכאשר הם נתקלים בי, או במיוחד, שומעים את הדיבור שלי (המעט כבד ומשובש), הם פורצים בצחוק. ישנם כאלה שאפילו מחקים את הדיבור שלי כדי להצחיק את החבר'ה. תופעה זו הייתה נפוצה יותר בעבר, היום, היא מורגשת פחות. פעם, הייתי נפגע מאוד מהתופעה הזו, היום, כבר לא. כמו בתופעה הקודמת, גם בתופעה הזו, אני לא מבין את פשר הצחוק. מה יכול להיות כל כך מצחיק באדם נכה כמוני שיושב בכסא גלגלים ושיש לו פגיעה בדיבור? כנראה שרק לאלה שצוחקים, הפתרונות. אני רוצה להעביר מסר לאותם בני נוער וילדים שצוחקים עלי או על נכים אחרים: כאשר הם רואים אדם נכה או שומעים את הדיבור שלו, לפני שהם פורצים בצחוק, שיעצרו לרגע, יעצמו את עיניהם וידמיינו סיטואציה דומה אבל בהיפוך תפקידים, כלומר, הם אנשים נכים היושבים בכסאות גלגלים ומדברים כמוני, ואנשים אחרים עומדים מולם וצוחקים עליהם. עכשיו, שינסו לתאר לעצמם את התחושה שתעטוף אותם באותם רגעים, בטוחני שזו תהיה תחושה לא נעימה ואולי אפילו קשה. ככה אנשים נכים חשים כאשר צוחקים עליהם.
תופעת הרחמים ??? התופעה הזו מאפיינת המון אנשים, אבל בעיקר, מבוגרים וזקנים, ששולחים לעברי מבטים עצובים ומלאי רחמים, ובדרך כלל, מוציאים מפיהם שתי מילים קבועות, והן: "איזה מסכן!". אני מוכרח להודות שאני נדהם כל פעם מחדש כשאני שומע את צמד המילים הללו מהדהדות. אני שואל את עצמי מהיכן האנשים האלה הגיעו למסקנה שאני "מסכן"? האם הם בכלל מכירים אותי ואת סיפור חיי? בשבילי אדם "מסכן", זה אדם שסובל כל הזמן, שלא טוב לו בחיים, שלא מוצא רגע אחד של מנוחה או של אושר, שנמצא בדרך ללא מוצא ולא רואה את האור בקצה המנהרה. אני ההיפך הגמור! טוב לי בחיים, אני עובד, עוסק בספורט, יש מסביבי אנשים רבים (משפחה וחברים) שמרעיפים עלי חום ואהבה ומכבדים אותי, אני בן אדם מאושר ואופטימי, בקיצור, החיים כל כך יפים! שיתוק מוחין, בעיה מוטורית קשה וישיבה בכסא גלגלים, הם לא בהכרח מתכון לסבל, לדיכאון ולמצוקה נפשית. כך שלומר שאני "מסכן" ולרחם עלי, זו טעות גדולה!!!
הנושא השני ??? מדובר באנשים רגילים שמנסים ליצור איתי קשר ולפתוח עמי בשיחה, ועושים זאת בדרכים לא רגילות, להלן שלוש דוגמאות עיקריות:
אנשים שמדברים איתי באיטיות ??? לדוגמה: אי-ך א-תה מר-גיש ה-יום? לא ברור לי מה האנשים האלה רוצים להביע בצורת דיבור שכזו?! לפעמים, אני חושב שאולי מדובר במן הפגנת הזדהות עם הדיבור השלי, ואולי הם חושבים שאם הם ידברו איתי באיטיות, אני "אצליח" להבין אותם, כי רוב הסיכוי שלאדם נכה יש בעיות של קליטה והבנה, דבר שהוא לא נכון מבסיסו.
אנשים שמדברים איתי בעזרת הידיים, כלומר, בדיבור ובשפת הסימנים ??? גם התופעה הזו מדהימה אותי כל פעם מחדש. אני אדם נכה, אך לא אדם חרש!!! אם האנשים האלה התבוננו בי היטב, הם בטח הבחינו שאני אדם נכה היושב בכסא גלגלים שיש לו בעיות מוטוריות ופגיעה בדיבור, אך ברור לי שלא היו בפניהם שום סימנים המעידים על כך שיש לי בעיות שמיעה או על היותי אדם חרש. אין לי מכשירי שמיעה על האוזניים ואיני מדבר בשפת הסימנים. יכול להיות שהם חושבים שבצורת הדיבור הזו, אני אבין אותם יותר טוב, ואני רוצה לשאול אותם, אם הם חושבים שאני לא אבין את הדיבור הרגיל שלהם, מנין הביטחון שאני אצליח להבין את שפת הסימנים? אנשים שמדברים אתי דרך צד שלישי ??? מדובר בתופעה מוזרה מאוד. כאשר אנשים פוגשים אותי בחברת אדם נוסף שמכיר אותי (הורה, אח/ות, מכר או חבר), הם מתחילים לשאול את אותו אדם שאלות הנוגעות אלי, כגון: בן כמה אני? היכן למדתי? מה אני עושה היום? האם אני עובד? וכדומה. אני מודה שבתוך תוכי, אני צוחק מהתופעה הזו. אני ניצב מול האנשים האלה פנים מול פנים, הם מסתכלים לי לתוך העיניים, אך לא פונים אלי ישירות ושואלים אותי את השאלות. אני מהרהר האם זה נובע מפחד או ממבוכה "להתעמת" עם אדם נכה, כי יכול להיות שאין ביכולתם לדעת מיהו האדם הנכה שניצב מולם, האם הוא יבין את מה שהם שואלים אותו, כיצד הוא יגיב אליהם, והאם הם יצליחו להבין את תשובותיו. מה שאני מציע להם, הוא דבר פשוט מאוד: כשהם נמצאים בסיטואציה כזו, שייפנו ישירות אל האדם הנכה וינסו לפתוח עמו בשיחה, מקסימום, האדם שנמצא עם הנכה יסביר להם שיש לנכה בעיות לתקשר עם אנשים, ואם כבר הנכה מתחיל לשוחח אתם, והם לא מבינים את מה שהוא אומר (עקב בעיית הדיבור), אז האדם שנמצא אתו יכול להסביר להם את דבריו, ובהמשך השיחה, ינסו להיות יותר קשובים לדיבורו של הנכה, עד אשר יבינו את הדיבור. בטוחני ששני הצדדים ייצאו נשכרים מכך.
נשאלת השאלה כיצד אנשים רגילים צריכים להתייחס לאנשים נכים ולהתנהג אליהם, כדי להימנע מהתופעות הנ"ל?
הבסיס של תיאוריית החיים שלי אומר שנכה הוא בראש ובראשונה בן אדם, ולכן יש להגיב לנוכחותו בצורה נורמלית, חופשית וספונטנית, כמו שמגיבים לנוכחותו של כל אדם. אין צורך להתנדנד בין קיצוניות אחת (המבטים הבוהים והצחוק) לרעותה (הרחמים(. ישנם אנשים שיאמרו לי שבכל זאת כל כך קשה להתעלם ממגבלותיי הפיזיות הבולטות ו-"המושכות אש", והן למעשה גורמות לכל התופעות הנ"ל. את הקושי הזה ניתן לפתור בעזרת ההדמיה הבאה: האדם הרגיל דומה למכונית שנראית כל כך טוב מבחוץ, מבחינת צבע ופחחות, ואילו אני, האדם הנכה, דומה למכונית שיש לה כמה שריטות בצבע וכמה מכות בפח. אם נחשוב כולנו לעומקה של ההדמיה, נגלה ש: א. משתי המכוניות הללו ניתן להפיק את אותה תועלת. ב. בטוחני שאף אדם לא ינעץ "מבטים לא שגרתיים" במכונית עם השריטות והמכות, ויתייחס אליה כמכונית לכל דבר. את אותה צורת מחשבה, אפשר לאמץ גם לגבי ההתבוננות באדם הנכה: כשאנשים רגילים רואים מולם אדם נכה, הם בסך הכל רואים אדם עם "מאפיינים חיצוניים פגועים", או כמו שכתבתי במאמר אחר, אדם עם "תחפושת", אך בבסיסו של עניין, הם רואים בן אדם כמוהם, ולכן הם צריכים להגיב אליו בהתאם!!!
אם ברצונם לתקשר עם האדם הנכה, שלא יהססו לפנות אליו באופן ישיר ולדבר אתו בצורה בטוחה ושוטפת, ללא כל חשש או מורא, כמו שמדברים עם כל אדם, ללא תוספות מיותרות כמו האטת הדיבור או שפת הסימנים. לפעמים, אני מרגיש שבין אנשים רגילים לאנשים נכים ניצבת חומת אבנים ענקית שרק פטיש של כמה עשרות קילוגרמים יוכל לנפץ את החומה הזו, דבר שצריך להיעלם מן העולם. אנשים רגילים חייבים להבין שהאדם הנכה לא נושך ולא עושה שום דבר רע, להיפך, האדם הנכה כל כך משתוקק שיתייחסו אליו בכבוד ובשיוויון, שידברו אתו ויקשיבו למוצא פיו, ובעיקר, שלא יחששו להיכנס לתוך עולם הנכים ולהיחשף אליו!
לסיום מאמר חשוב זה, איני יכול שלא לציין, ממה נובעות כל התופעות הנ"ל:
ניתן להגדיר את הסיבה העיקרית לקיומן של התופעות בכמה אופנים:
- קריאה לא נכונה של המפה של האדם הנכה.
- שיפוט מהיר ולא נכון של האדם הרגיל כלפי האדם הנכה, לפי ראות העין ולא לפי עובדות מוצקות.
- רושם ראשוני מוטעה לחלוטין.
- הסתכלות על הקנקן ולא על תוכנו.
אם אני צריך לסכם הכל במשפט אחד, הייתי מנסח כך: "חוסר מודעות טוטאלית ואפילו בורות של אנשים רגילים בנושא: 'הנכים, חייהם ועולמם'". למשל: ישנם אנשים רגילים החושבים שבעייה מוטורית קשה של אדם נכה מעידה כביכול על רמה שכלית נמוכה, ולכן הם מתייחסים אליו כמו אל אדם "מפגר" (מבלי לזלזל ולפגוע חלילה באנשים בעלי פיגור שכלי). אם האנשים הרגילים, ובמיוחד, ילדים ובני נוער, היו מכירים מקרוב את נושא: "הנכים, חייהם ועולמם", נפגשים עם אנשים נכים ומשוחחים אתם, הם היו מגלים שיש דרגות נכויות שונות ורמות שכליות שונות שלא בהכרח קשורות זו בזו, שיש נכים רבים בעלי דרגת נכות גבוהה,
