זהו סיפור על ישראלה מדינה - אם שכולה,
אשר לא פחות מ- 22,570 בנים ובנות שכלה,
בתי הקברות מלאים במיטב ילדיה,
והאדמה ספוגה כל כך בגשמי דמעותיה,
בכייה וזעקתה למרחקים נישאות ונשמעות,
ותחינתה לבורא עולם: "אנא אלי, לא עוד!
עד מתי אמשיך לקבור את בניי ובנותיי?
עד מתי אקריב קורבנות ואמנה את מתיי?".

ויום אחד בשנה היא מתעטפת באבל גדול,
טובעת לפתע בים של קדרות, עצבות ושכול,
מביטה בתמונות בניה ובנותיה שלא ישובו עוד,
עוברת מקבר לקבר, מניחה פרחים ומזילה דמעות,
ויותר מ- 7,000,000 איש ביום הזה אותה מחבקים,
מתעטפים באבלה, נושאים תפילות וקינות ומחזקים,
את ישראלה מדינה, אשר ניצבת בעוז מול גודל יגונה,
יגון אשר פוקד אותה מעת לעת, כבר למעלה מ- 60 שנה.

ובסופו של יום, כשעיניה יבשות ודמעותיה פוסקות מרדת,
מגיע היום אשר כולו רק שלה, ישראלה חוגגת יום הולדת,
נושאים אותה על כפיים ויוצאים במחולות בכל עיר וכיכר,
גורמים לה לשכוח מהכל, לשמוח ולחגוג, כי גם לה מותר,
צובעים את השמים לכבודה בשלל צבעים מרהיבים,
ומוכיחים לה כל פעם מחדש עד כמה אנחנו אותה אוהבים.

זהו סיפורה של ישראלה מדינה - אם שכולה, אימא אגדה,
זהו סיפורה של מדינתנו - היקרה והאהובה, האחת והיחידה!!!

(סיפור זה נצפה 6,092 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]