זה היה בשנת 2000. כרוכב על סוסים מקצועי, התבשרתי שאני נכלל בסגל האולימפי לאולימפיאדת הנכים - סידני 2000. קשה לי לתאר לכם את תחושת השמחה והגאווה שאפפה אותי, הרי להגיע לאולימפיאדה זה חלום חייו של כל ספורטאי. באותה שנה, אני והמאמנת האישית שלי (שאימנה אותי במסירות רבה במשך 3 שנים) הגברנו קצב באימונים והגענו למצב שהייתי מועמד רציני להביא מדליה אולימפית למדינת ישראל!!! חשוב להדגיש, כי היו לי קשירות מיוחדות לסוס (לצורך בטיחות), אשר אך ורק המאמנת האישית שלי ידעה לבצע אותם בצורה הבטיחותית ביותר. חודשיים לפני החלום הגדול, בעיצומם של האימונים,הכל התנפץ לרסיסים: הגיעה לידיי הרשימה הסופית של הסגל האולימפי, ולתדהמתי הרבה גליתי שאני נמצא ברשימה ואילו המאמנת האישית שלי לא נמצאת ברשימה. כמובן שהייתי בטוח כי מדובר בטעות, אך כשביררתי את העניין, התברר לי כי אין שום טעות. נאמר לי שיש מקום אך ורק למאמן אחד (היינו שני רוכבים משני מועדונים שונים), וההסבר לכך הוא "חוסר תקציב". האבסורד הגדול הוא שהמאמן שנבחר לא אימן מעולם ובטח שלא היה לו מושג איך קושרים אותי לסוס. יתרה מכך, חודש לפני כן, הוא עבר ניתוח בגב, כך שגם להעלות אותי על הסוס הוא לא יכל. אתם מתארים לעצמכם מה הרגשתי באותו רגע, כאילו נעצו סכין בלבי וסובבו אותו הלוך ושוב על מנת להעצים את הכאב. ניסיתי לצאת למאבק ושאלתי את הוועדה רק שאלה אחת קטנה: "במצב הקיים, איך אני עולה על הסוס ומי יקשור אותי אל הסוס?". קיבלתי את התשובה הכי מטומטמת וחסרת אחריות: "יש חודש וחצי, ללמד את המלווה הצמודה שלך (אימא שלי ז"ל) לעשות את הדברים האלה!". הבנתי שאין עם מי לדבר, ויותר מזה, הבנתי שבמצב הקיים הסיכון לשלומי גדול בהרבה מהסיכוי להצליח. ללא כל היסוס, ויתרתי על החלום הגדול הזה והסרתי את מועמדותי, תוך ידיעה ברורה שאני הולך להפסיד פרסום, תהילה וכבוד. אך הסיבה האמיתית לויתור על החלום היא שלא יכולתי לשאת את המחשבה שמישהי אחר יקצור את יבולי ההצלחה והתהילה שהמאמנת שלי זרעה במשך 3 שנים תמימות. הכבוד שלה היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר ולא רציתי להיות כפוי טובה. אין בי שום חרטה, וגם היום, הייתי עושה את אותו דבר... האם גם אתם הייתם נוהגים כך?
(סיפור זה נצפה 5,207 פעמים)
