היום, בשעה טובה ומוצלחת, נפתחת שנת הלימודים,
וכל הילדים הקטנים והזאטוטים חוזרים לגני הילדים,
בדרכי לעבודה, אני רואה אותם מלווים על ידי הוריהם,
עם תיק קטן על גבם וחיוך ענק של התרגשות על פניהם,
נותנים להורים חיבוק ונשיקה ונכנסים לתוך הגן בחטף,
ומתוכי בוקע הרצון לעצור ולתת לכל אחד מהם חיבוק נוסף,
ויש כאלה ילדים שבוכים, וההורים נאלצים אתם להישאר,
עד אשר הם מתרגלים למקום החדש ואת ההורים מסכימים לשחרר...

ביום השמח והמרגש הזה, דווקא העצב שוכן אצלי בלב,
הכעס והתסכול לא מרפים לרגע וחד כתער הכאב,
כי איני יכול לשכוח את רוז - המלאכית הקטנה, ואת אלון - הנסיך הקטן,
שני ילדים מקסימים בני 4 וחצי ו- 4, נשמות טהורות, שכבר לא יילכו לגן,
אני עוצם עיניי, פוסע בשבילי הדמיון ורואה אותם כשעל גבם תיק קטן,
צועדים כשידיהם הקטנות בידי, שמחים ונרגשים ביום הראשון של הגן,
אני לוקח נשימה ארוכה ושוב חוזר לעוף על כנפי החלום,
אנחנו מגיעים לגן, אני מחבק את שניהם בחום ונפרד מהם לשלום,
אני רואה אותם יושבים בריכוז עם הגננת ושאר הילדים,
מציגים את עצמם בחיוך ועל פניהם לא ניכרים שום פחדים,
אני רואה את רוז מציירת ציור ומשחקת עם בובה גדולה,
מטפלת בה כמו אימא קטנה ואוהבת, מחליפה ומאכילה,
אני רואה את אלון משחק בקוביות ובלגו גם,
ובונה במרץ את בית חלומותיו, בית אוהב וחם,
אני רואה את שניהם מתרוצצים בחצר כשעל פניהם אושר גדול,
מתנדנדים בנדנדה, מתגלצ'ים במגלצ'ה ומשחקים בארגז החול,
ובסופו של יום, נפרדים מהגננת ומהילדים בשמחה רבה,
וחוזרים אתי הביתה מאושרים ובציפייה עזה ליום הבא...

וכשאני פוקח את עיניי, המציאות הקשה והבלתי נתפסת על פניי טופחת,
הלב לא מוצא את שלוותו והנשמה רוצה לזעוק ולהתפרץ כמו לבה רותחת,
הדמעות זולגות ללא הפסק, כמו גשם שוטף, ואין ביכולתי לעצור אותן,
על שני ילדים תמימים אשר באכזריות ועל לא עוול בכפם מצאו את מותם,
ורצף השאלות הקשות שנותרות ללא מענה זורם כמו נהר ולא נגמר:
"למה...? מה חטאו ילדים אלה...? איך יכול להיות...? איך אפשר...?",
כנראה שאת התשובות האמיתיות לשאלות אלה לעולם לא אבין או אדע,
וכל שנותר לי זה לנצור את רוז ואת אלון עמוק בלבי ולחיות עם העובדה,
עובדה קשה, איומה וכואבת, עובדה שתלווה אותי כל הזמן,
העובדה שלא כמו כל ילדי ישראל, רוז ואלון כבר לא יילכו לגן...

תהא נשמת רוז ואלון צרורה בצרור החיים, אמן ואמן!!!

הערה: בקטע זה לא הוזכרו הורי הילדים, מחוסר יכולת לעשות זאת...