ישנם אנשים שנותנים מעצמם למען אחרים ונוהגים להשתמש במשפטים הבאים: "זה שום דבר!", "זה כלום!", "מה כבר עשיתי? בסך הכל...!", "זה המעט שאני יכול לתת!", "הלוואי והייתי יכול לתת יותר!" וכיוצא בזה. כלומר, הם ממעיטים בצורה דראסטית מערך הנתינה שלהם. ב- 35 שנות חיי, פגשתי המון אנשים כאלה, שנתנו מעצמם למעני והתייחסו לזה כדבר פעוט ופשוט ביותר. אני שואל את עצמי: מדוע? יש הגורסים שמדובר באנשים צנועים שלא רוצים לפאר את שמם ואת מעשיהם הטובים - הגרסא הזו נשמעת יותר מהגיונית ואני יכול להצדיע לאנשים כאלה. אך לי יש גרסא נוספת - לכל מטבע יש שני צדדים. במקרה הזה, יש את הצד הנותן ואת הצד המקבל. נראה לי שאנשים רבים אשר נותנים מעצמם לאחרים נוהגים להסתכל אך רק על הצד שלהם ולא חושבים מה הנתינה שלהם גורמת לצד השני (המקבל). אני יכול לחתום להם שברוב המקרים, אם לא בכולם, הנתינה שלהם גורמת לצד השני אושר גדול שאין לתאר. אני אומר זאת מניסיון אישי ומהיותי בשני צדי המתרס (גם הצד המקבל וגם הצד הנותן). לכן חברים יקרים, עצתי, בקשתי (או איך שתקראו לזה) אליכם: לעולם, אבל לעולם, אל תזלזו ואל תמעיטו בערך הנתינה שלכם!!! וזיכרו היטב כי מה שנראה בעיניכם כדבר הכי קטן שהענקתם ונתתם, לצד המקבל זה לרוב ייחשב כעולם ומלואו!!!
"אל תפסיקו לתת, אך גם אל תשכחו להעריך את מה שאתם נותנים!!!"...